החלטה בתיק ע"מ 1488/12

זהו ערר התביעה הצבאית נגד החלטת בימ"ש קמא לעיין מחדש בשאלת מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים ולהורות על שחרורה.

בקצרה נציין כי המשיבה מואשמת בניסיון לגרימת מוות בכוונה, בכך שניסתה לדקור שוטרים במחסום קלנדיה.

בהחלטתי מיום 13.2.12, קבעתי כי ספק אם קיימות ראיות לכאורה לעבירה של ניסיון לגרימת מוות, אך קיימות ראיות לתקיפת שוטר, כאשר המשיבה ניסתה לדקור קצין מג"ב בזמן שביקש להשתלט עליה (ראה באריכות ע"מ 1166/12). באותה החלטה דנתי אף בשאלת המעצר והאפשרות לפנות לחלופה. קבעתי כי:

"האם ניתן לפנות לחלופת מעצר?

אפשרות כזו הייתה קיימת אם היה בנמצא גורם אשר היה מוכן לפרוס את חסותו על העוררת, ולהבטיח שלא תשוב לסורה. לצערי, לא מצאתי גורם שכזה במקרה הנוכחי. הורי העוררת לא התייצבו לדיון ואף לא הוצאה כל חלופה ממשית לשחרורה.

לא זו אף זו, אלא שמהמסכים שהוגשו בערכאה ראשונה נראה שהעוררת והוריה סירבו לכל טיפול פסיכולוגי שהוצע להם (ראה מסמכים ממחלקת הבריאות של אונר"א).

בהיעדר חלופה אפקטיבית למניעת המסוכנות האמורה, ובשים לב לעובדה כי העוררת חמקה מהוריה, וכי אלה לא הגיעו לדיון בערר, אין מנוס ממעצרה עד לתום ההליכים כפי שהורה בימ"ש קמא."

בחלוף תקופה, הגיש ב"כ המשיבה בקשה לעיון חוזר המבוסס על קביעה זו ועל הטענה כי כעת נתגבשה חלופה הולמת. ואכן, הסנגור הציע כי המשיבה תשהה במעצר בית מלא בפיקוח בני משפחתה, תפקיד ערבות ואף יערבו לה מספר ערבים ישראלים. כן הפנה הסנגור לאישור מהמרכז הפלסטיני לייעוץ, מוסד המוכן לקבל את המשיבה לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שבועי.

על יסוד הדברים האמורים ולאחר שביהמ"ש שמע את בני משפחתה של המשיבה, אשר הבטיחו לפקח עליה ולטפל בה, קיבל בימ"ש קמא את בקשת הסנגוריה והורה על שחרורה בתנאי מעצר בית מלא, הפקדת 10,000 ש"ח, ערבות שני ערבים ישראלים וחובת התייצבות.

התביעה הצבאית לא השלימה עם ההחלטה האמורה והניחה את הערר הנוכחי. במסגרתו, טוענת התביעה כי אין בתנאים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא כדי לספק חלופה הולמת לסיכון הביטחוני המשמעותי העולה מהתנהגותה של המשיבה, אשר ניסתה לבצע פיגוע דקירה. התובע עמד על כך שטרם ניתנה כל הבחנה פסיכיאטרית מוסמכת בשאלה האם המשיבה זקוקה לטיפול נפשי. בנסיבות אלה, סבור התובע שלא התגבשו התנאים המאפשרים את שחרורה של המשיבה.

הסנגור התנגד בתוקף לערר. לטעמו, התביעה הצבאית מתעלמת מהחלטת ביהמ"ש לערעורים אשר קבעה כי אם ימצאו תנאים הולמים יש להורות על שחרורה של המשיבה. לדעת הסנגור, נמצאו התנאים האמורים, ועל כן, לא היה מקום לערר הנוכחי. עוד טען הסנגור כי הורי המשיבה מבינים היטב את חובתם, מבקשים לפקח על בתם ולסייע לה להתגבר על מצבה הנפשי הרעוע שהביא אותה לפעול כאמור.

בהמשך, באופן חריג, שמעתי את אבי המשיבה אשר חזר ופירט אודות משפחתו הנורמטיבית ורצון המשפחה לסייע לבתם ולפקח עליה.  

בטרם אדון בערר לגופו של עניין, אני רואה לנכון להעיר שתי הערות.

ראשית, המקרה הנוכחי עורר מחדש את נחיצותו של תסקיר מעצר, אפשרות אשר לצערי לא הוכרה עדיין על ידי המחוקק באזור. תמים דעים אני עם הסוברים כי לרוב, כאשר עסקינן בעבריינות אידיאולוגית, ניתן לקבל החלטת מעצר מושכלת על פי הראיות וטיעוני הצדדים, מבלי להזדקק לתסקיר. עם זאת, לא מעטים המקרים בהם ביהמ"ש מתרשם כי מעבר לעבירה המצומצמת, יש מקום להרחבת התמונה בנוגע לנאשם, אישיותו, מעשיו ועיסוקו, קשריו החברתיים והמשפחתיים ואף הערכה של האפשרות לשחררו במסגרות שונות או תוך הגבלות. כך לדוגמא, בנוגע לקטינים לא מעטים העומדים לדין בעבירות שאינן מן החמורות המוכרות לנו באזור.  כך גם בעיניי במקרה הנוכחי בו נראה כי ברקע ביצוע העבירה נסיבות אישיות, ואולי אף משפחתיות, שלא ניתן היה לבררן עד תום בהליך המשפטי.  סבורני כי נסיבות אלו היו יכולות להיות מובאות לשופט ולצדדים באופן מלא ומוסמך יותר במסגרת תסקיר או חוות דעת של גורם סוציאלי מקצועי.

זאת ועוד, בית משפט קמא הורה בינואר על בדיקה פסיכיאטרית של המשיבה. אף אני בהחלטתי הקודמת בעניין ציינתי שיש לכבד החלטה זו לאור התרשמותי מהתנהגות המשיבה במהלך האירוע שצולם במצלמות האבטחה ואף לאור מסמכים שהוגשו על ידי הסנגוריה. בדיון במסגרת העיון החוזר ואף בערר בפניי לא הייתה כל חוות דעת רפואית פסיכיאטרית. לאור זאת, הוריתי לקצין בית המשפט לבדוק האם חוות דעת כאמור ניתנה בהתאם להוראת בית המשפט. הסתבר כי אכן נערכה בדיקה עוד בתאריך 2.2.12, בה נקבע כי המשיבה לא גילתה סימנים פסיכוטיים או כוונות אובדניות ואף לא נמצאה כל התוויה לטיפול פסיכיאטרי. עם זאת, יש לציין שחוות דעת זאת התבססה על שיחה עם המשיבה בלבד ולא על מסמכים שכאמור יכלו לשפוך אור נוסף על מצבה של המשיבה. יחד עם זאת, מן הראוי כי תיערך בדיקה מדוע אותה חוות דעת לא הגיעה לבית משפט קמא.

מכל מקום, ניתן לסכם ולומר כי בידינו מידע חלקי בלבד באשר למניעיה ומצבה של המשיבה על כן, ננסה לכלכל את צעדינו בהתאם למידע המצוי בפנינו.

מן הצורך לשוב ולהזכיר בקצרה כי המשיבה הגיעה למחסום קלנדיה כאשר ברשותה סכין, אשר הייתה מוסתרת באופן חלקי בשרוולה. המשיבה סירבה להישמע להוראות המאבטחים במקום ועוררה את חשדם. הדבר הביא להזעקת כוחות.  על אף שנוהל עם המשיבה דוח שיח ממושך, במהלכה היא נתבקשה לשוב על עקבותיה, היא עמדה בסירובה. לעיתים ביקשה מהחיילים לירות בה ולעיתים הצהירה לעברם הצהרות שונות, ביניהן כי היא מבקשת לפוגע בחיילים. בתום דקות ארוכות, החליט קצין מג"ב שהיה במקום להשתלט על המשיבה. הקצין ניצל רגע של חוסר תשומת לב וניסה לתפוס את המשיבה יחד עם חיילים ושוטרים נוספים. הראיות בתיק מלמדות כי במהלך ההשתלטות האמורה, התנגדה המשיבה וניסתה לדקור את הקצין. למרבה המזל הקצין לא נפגע.

על רקע זה, לא הייתי מגדיר את מעשיה של המשיבה כ"פיגוע דקירה", כפי שפיגועים כאמור מוכרים לנו. בעיניי, מדובר אומנם במעשה מסוכן, אך כזה שלא כלל יוזמה של המשיבה לתקוף פיזית את החיילים. המשיבה הצהירה אומנם על רצונה לפגוע בחיילים או להיפגע על ידם, אך לא מימשה באופן יזום את הצהרותיה. כל אלה חשובים כאשר מבקשים אנו לבחון את שאלת הסיכון שבשחרור המשיבה ואת החלופות האפשריות למעצרה.

כפי שהובהר לעיל, מסקנתי הייתה כי בנסיבות מקרה זה יש מקום להסתפק בחלופת מעצר ככל שימצאו תנאים העשויים להפיג את מסוכנותה האמורה.